מאירי על פסחים מ״ז

1 אפיית לחם הפנים אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב וכל שערב שבת חול אופין אותו מערב שבת ועורכין אותו בשבת ואוכלין לשבת הבאה שהוא תשיעי לאפייתו היה ערב שבת יום טוב נאפה בחמישי ועורכו בשבת הסמוכה ואוכלו בשבת הבאה שהוא עשירי לאפייתו היו חמישי וששי ראש השנה שאף באותו זמן היה אפשר כן וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה נאפה ברביעי ועורכין אותו בשבת הסמוכה לה ואוכלין אותו לשבת הבאה שהוא אחד עשר לאפייתו ואין אותו שבת יום צום שכל שיארע להם כן משני היו מונים והיו עושים אלול מעובר כמו שביארנו במסכת ראש השנה ואף לכשתאמר שיום צום היה וכגון שבאו עדים קודם המנחה היו אוכלין בליל מוצאי שבת שנאכל הוא ליום ולילה ואי אתה קוראו שנים עשר שכל שבקדשים לילה הולך אחר היום ושמא תאמר מאחר שמן התורה צרכי שבת נעשין ביום טוב האיך לא היה דוחה יום טוב והרי אין שבות במקדש לא התירו שבות אלא לשבת הקרובה לו אבל לשבת רחוקה לא התירו ואע"פ שתירוץ זה לא הוצרך לדעת רבה שהלכה כמותו מ"מ הדין כך הוא:

2 שתי הלחם הבאים בעצרת אין לישתן ואפייתן דוחה אפילו יו"ט עצמו שהרי אמרו לכם ולא לגבוה לכם ולא לגוים כמו שביארנו במסכת יום טוב ומתוך כך עושין אותם מערב יום טוב ונאכלות ביום טוב שהוא שני לאפייתם ואם היה ערב יום טוב שבת היה נאפה בששי ונאכל ביום טוב שהוא שלישי לאפייתו ושיעור אכילתם ליום ולילה עד חצות כשאר קדשי קדשים:

3 יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה מלקיות א' חורש בשור ובחמור ונאמר בו לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ב' שהם מוקדשין וכתיב לא תעבוד בבכור שורך ג' וד' שהם כלאים בכרם ויש בו שני לאוין אחד שדך לא תזרע ואחד לא תזרע כרמך והחרישה מחפה את הגרעינין ומחפה בכלאים דינו כזורע ה' שהיא בשביעית שעבודת קרקע אסורה בו ואע"פ שאין מלקות בשביעית אלא בארבע עבודות והם זריעה וקצירה וזמירה ובצירה אתה מפרשה בשדה שנפלו בה גרגירי תבואה והוא מחפה בזריעתו והמחפה כזורע ו' שהוא יום טוב שחרישה אסורה בו ואע"פ שהיה לנו לומר בה הואיל ר"ל הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור ושבסוגיא זו הקשו ממנה לרבה והוצרך להעמידה בעפר שאין ראוי לכסוי אין הדברים באים בה בדקדוק שהרי אפילו אם היה שוחט לא היינו מתירין לו לחפור כדי לכסות שהכסוי אינו צורך אכילה ורשאי הוא לכסות במוצאי יום טוב ומתוך כך חייב משום חורש ביום טוב ואפילו חפה בחרישתו אין מחייבין אותו בשתים ר"ל משום חורש ומשום זורע שחלוק מלאכות בשבת ואין חלוק מלאכות ביום טוב כמו שביארנו במקומו ז' וח' שהוא כהן ונזיר והשדה שחרש בה בית הטומאה שנמצא מטמא עצמו ואם הוסיף באיסורין הוסיף במלקיות כגון אם היה חורש בעצי אשרה ובשדה שנערפה בו עגלה ערופה ושנשבע שלא יחרוש כמו שיתבאר באחרון של מכות:

4 המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב יש בו חמשה איסורין אכילת גיד הנשה ואכילת בשר בחלב ובשול בשר בחלב ובשול שלא לצורך ביום טוב והבערה שלא לצורך ביום טוב ומ"מ אין כאן אלא מלקות אחד והוא אכילת גיד הנשה שעל בישול והבערה שלא לצורך אינו לוקה הואיל ויש בהן סרך אוכל נפש אע"פ שהאוכל אסור לו כמו שביארנו בראשון של יום טוב ואילו היה בהם מלקות לא היינו דנין בו אלא מלקות אחד שאין חלוק מלאכות ביום טוב כמו שביארנו וכן על אכילתו ובישולו בחלב אינו לוקה שאין בגידין בנותן טעם ואם היה גיד הנשה של נבלה מתוך שנכלל שאר גופא באיסור זה חל אותו איסור אף על הגיד ולוקה שתים והמבשל בעצי אשרה לוקה שתים אחת משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך והמבשל בעצי הקדש לוקה משום לא תעשון כן לה' אלהיכם ומה שיש לפקפק במלקות לאו זה כבר ביארנוהו באחרון של מכות:

5 מוקצה שנאסר ביום טוב יש פוסקים שמן התורה נאסר ומה ששאלו בסוגיא זו לרבה על מה שהעמיד את השמועה בעצי מוקצה וכי מוקצה דאורייתא הוא כבר השיב להם אין ואזהרתי' מהכא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ולא תעשה כל מלאכה כלומר כל שאינו במזומן מבערב נשאר כדינו באיסור עשיית מלאכה ואע"פ שהקשו לו ממה שאמר לו רב חסדא שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב וחזר בו והעמיד את השמועה בעצי אשרה ולא בעצי מוקצה כך פירשו לדעת רב חסדא שסובר שמביאין קרבן מן המוקצה ביום טוב נעמידה בעצי אשרה וכן שלא היה יכול להעמידה בעצי מוקצה שהרי אין חלוק מלאכות ביום טוב וא"כ לא חזר בו אלא לענין ביאור השמועה ומ"מ נראין הדברים שאף מעיקר הסברא חזר בו הואיל ולא מצינו שחלק שם רב חסדא בקרבן המוקצה ביום טוב וא"כ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומתוך כך ספיקו מותר אלא שהחמירו בספק צידה לדון בהם כאילו ניצודו ביום טוב וכבר ביארנו דבר זה בראשון של יום טוב:

6 התמידים היו באים מן הכבשים בני שנה והפלגס הוא שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא וזהו חדש שלשה עשר ומכאן ואילך נקרא איל ונמצא שהפלגס אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא שדרשו מקרא האמור ביחזקאל לענין קרבנות שה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל שה ולא הבכור שהרי קדוש הוא ואין מקדשין אותו לקרבן אחר אחד ולא מעשר שאינו בא מאחד אלא מעשרה ואף זה הטעם בו שקדוש הוא ואין מקדשין אותו לקרבן אחר מן הצאן להוציא את הפלגס מן המאתים פירושו על הנסכים וענינו שאפילו היה היין מדומע בערלה כל שישתיירו מאתים בבור מן הכשר כשר הוא לנסכים ומכאן לערלה שבטלה באחד ומאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו שאין מביאין מן הטבל:

7 שה הבא מן האפר והוא מוקצה מפני שאינו נכנס לישוב מקריבין אותו לתמיד של שחר של צבור ביום טוב שהמוקצה אין איסורו מן התורה כמו שביארנו ומתוך כך אין איסורו איסור לענין קרבן וכן שאין איסור גופו גורם לו אלא איסור דבר אחר גורם לו: